ט"ו בשבט, יום הולדת לאילן, חג שמירת הסביבה, יום הולדת לכנסת ישראל.
מכל חגי ישראל זהו לדעתי החג החשוב ביותר, החג היקר ביותר ללבי.
תאמרו- איך אפשר? והרי פסח, ויום העצמאות, וחגי תשרי, וכן הלאה- מה לך ולט"ו בשבט, שאיננו שבתון, ואפילו יום חופש בית-ספרי אין בו? ואני מתעקש על ט"ו בשבט.
"כי האדם עץ השדה"- ראו למשל בד' אמותינו, חדר-המורים שלנו, אנו מגיעים לביה"ס מבית-השיטה, ומנורית, חולפים על פני כרם נבות ונחל שיזף, ופוגשים בחדר-המורים במאור פנים באלון ובאלה- מלכי החורש הארץ-ישראלי, ובשקמה מלכת החולות של ארץ-ישראל, ובאורנים בוקעי הסלע בגליל, ביהודה ובשומרון, ובתמר- מלכת הבקעה והערבה ויהודה, וברותם, שמנקד בירוק עז את ואדיות הנגב, ואת חולות עוטף עזה, ומקדשים את החג ביין הטוב עם כרמית שגפניה סמדר, ואנו שואבים השראה מזקן המורים שהוא גם זיר, וגם לוז, ומשיחים עם שיחי הדס חינניות, ונהנים מפרחי השושנה, והרקפות והלילך, שצובעות את חדר-המורים בורוד וסגול ואדום של אהבה.
ואם אנו יוצאים מד' אמותינו, ומביטים לעבר הרחוק, אל מחוזות הפרה-הסטוריה, הרי היער היה ביתם ומולדתם של אבותינו עשרות מליוני שנים.
ואם נפנה מבטנו לפנים, אל העתיד, הרי ברור שאם לא נשמור על העצים, הם לא ישמרו עלינו- אם חס וחלילה, ריכוז הפחמן הדו חמצני באויר יעלה עוד קצת- אנו דנים בזאת את הכדור כולו להתחממות שתצא משליטה, ועלולה להחזירו לטמפרטורות הבלתי אנושיות בעליל של עידן הדינוזאורים, והגהינום הזה עלול לארוך מאות אלפי שנים, בטרם ישוב ויתקרר.
כי מה אנו ומה תפקידנו עלי אדמות- כך אומר לנו המספר הקדמון על עצם בריאתנו: וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. כך- בשתי מלים הוא מגדיר את תמצית מהותנו ותפקידנו עלי אדמות- "לעבדה ולשמרה"
כשאנו מועלים בשליחותנו, כשאנו כורתים את העצים וכיו'ב, אנו חוטפים מגפות, ושטפונות, ובצורות, וימי שרב קשים מנשוא, ושאר מרעין בישין, וזאת, כאמור, רק ההתחלה.....
ועוד ענין עושה את ט"ו בשבט בשבילנו לחג גדול: הפן הלאומי, ובתוכו הפן מקצועי שלנו, המורים.
כשיצאנו לגלות, היה זה רבן יוחנן בן זכאי, שעיצב את פני יהדות מחדש לקראת אלפיים שנים נוראות בגולה. הוא השביענו כך: "אם יש בידך נטיעה, ובא לקראתך משיח בן דוד- קודם צא ונטע, ורק אח"כ קבל את פניו."
כשחזרנו לארצנו בתום אלפיים שנות גלות, חג הנטיעות הומצא מחדש ע"י המחנך והסופר זאב יעבץ בזכרון יעקב, 1890, ואומץ ע"י הסתדרות המורים, כחג נטיעות לכל ילדי ישראל בט"ו בשבט, יום בו "השקדיה פורחת, ושמש פז זורחת", כדי לבסס מסר חינוכי: נטיעה מחודשת של ישראל בארצו, כדברי הנביא:
וְשַׁבְתִּי אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת-יֵינָם; וְעָשׂוּ גַנּוֹת, וְאָכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל-אַדְמָתָם; וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם--אָמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.
"ולא ינתשו עוד מעל אדמתם"? נזכור שמדובר בהבטחה על תנאי: הברית בין ישראל לארצו מתקיימת, בתנאי שנתנהג כאן כבני אדם, שנאהב את האמת, את הצדק ואת הצדקה. אחרת- לא נהיה כאן.
לפיכך לנו, המורים, ט"ו בשבט הוא יותר צו-קריאה מאשר חג.
לפי מצב פני האומה, עלינו לעשות הרבה יותר בנטיעת הערך והדרך בלבותיהם של בני הדור הצעיר. נזכיר שוב בהקשר זה את צוואתו של רבן יוחנן: "יש בידך נטיעה- צא ונטע!"
לסיום נאחל לכל אחד מאיתנו, ולמשפחות שלנו, וְהָיָיתם כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-פַּלְגֵי-מָיִם, אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ, וְעָלֵהוּ לֹא-יִבּוֹל, וְכֹל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ.
חג-שמח!
כתב: חגי דורון
