לא עוד "אם אז" - פינת הפנתאון #27
איך להיות מאושרת ואיך זה קשור לתכנון קריירה
פינת הפנתאון היא פינה שבועית בה נשתף תכנים שאנחנו מאמינות שהם חלק מה"פנתאון" של מה זה להיות אישה בפיתוח.
כשהייתי חברה בתנועת נוער, שמתי לב שמסביבי יש כל מיני שאיפות כמו ״אני אהיה חניכה טובה בכיתה ט׳ כדי שיבחרו בי להיות מדריכה, ואז אהיה מדריכה טובה בכיתה י׳ כדי שיבחרו בי להיות...״ וכך זה נמשך.. עד... עד מתי? מתי ״הגענו״ ואפשר להתמקד בעכשיו?. לא הרגשתי בנוח עם הגישה ולכן החלטתי להתמקד במה שאני עושה בהווה - ולשמחתי בכל זאת מצאתי את עצמי ״מתקדמת״ ומגשימה את עצמי בתפקידים מרכזיים. עם השנים ההתמקדות בהווה נשכחת לצד אינספור דברים אחרים שמובילים את חיי, ולכן אני משתדלת לצפות בהרצאה הזו כל כמה שנים, כדי להזכיר לעצמי מה באמת חשוב ומה באמת עושה אותי מאושרת.
אז מה באמת עושה אותנו מאושרות?
על פי סריקומר ראו (ועל פי מחקרים רבים) התמקדות בתהליך, ולא בתוצאה, זה מה שעושה אותנו מאושרות. לא כי התוצאה לא חשובה, אלא שאין לנו שליטה על התוצאות - רק על המעשים שלנו. ולכן אם נתמקד בתהליך, ונבחן את עצמנו ואת ה״הישגים״ שלנו על פי איכות התהליכים שעברנו, כך נוכל לחוש הצלחה באופן מתמיד. וכן, גם התוצאות יספקו אותנו יותר. כמו שאמר פעם ג׳ון וודן, שחקן ומאמן כדורסל, ״אני אף פעם לא מתעניין בתוצאה הסופית. אני אומר לשחקנים שלי, בתום המשחק תסתכלו במראה: אם עשיתם את הטוב ביותר שיכלתם, אז התוצאה לא חשובה. ואם עשיתם את הטוב ביותר שיכלתם, כנראה שהתוצאה תהיה לרוחכם״.
ראו טוען שהאושר הוא טמון בנו, אנחנו נולדות עם היכולת להיות מאושרות ולהתמקד בתהליך. אז למה רובנו חלק ניכר מהזמן לא מאושרות? כי הפנמנו כל חיינו את המנגנון ההפוך - ״*אם* נשיג X *אז* נהיה מאושרות״, למדנו להתנות את האושר שלנו בתוצאות של המעשים שלנו, ולא במעשים עצמם. למדנו שכסף/מעמד/[הכניסי כאן את המטרה שלימדו אותך שאמורה להיות שאיפת חייך] זה מה שיעשה אותנו מאושרות, כאשר למעשה כל דבר שאנחנו יכולות ״להשיג״ אנחנו יכולות גם לאבד.... כל המודל ״אם אז״ פשוט לא עובד.
והקטע הוא - שהמודל הזה אינו הכרח המציאות!
נדמיין תינוקת שלומדת ללכת בפעם הראשונה. בכמה וכמה פעמים הראשונות היא תיפול, תקבל חיזוק, ותמשיך לנסות, עד שפתאום היא תתרוצץ בכל הבית. כולנו למדנו לעשות פעולות פשוטות כתינוקות כי התמקדנו בתהליך. לעומת זאת, ראו תוהה בשעשוע, מה היה קורה אם בכל פעם שהתינוקת הזו היתה נופלת היא היתה אומרת ״הו לא! שוב נכשלתי! אני לעולם לא אצליח ללמוד ללכת!!״, והיא היתה צריכה ללכת למטפלת שתעזור לה להתמודד עם תחושת החוסר-מסוגלות... כמה זמן היה לוקח לה ללמוד ללכת?... נשמע מצחיק נכון? אבל זה מה שאנחנו עושות כשאנחנו מתמקדות בתוצאה במקום בתהליך.
וזה לא שאנחנו צריכות לוותר לחלוטין על שאיפות. זה חשוב שנדע לאן אנחנו מכוונות (לדוגמא, ללמוד ללכת), פשוט שהמטרה באופן פרדוקסלי תגיע בצורה הטובה ביותר כאשר נתמקד בתהליך הלמידה ולא בחתירה להשגים.
ובטח שאין שום דבר רע בלקבל תמיכה כשלא הצלחנו במשהו, השאלה היא האם אנחנו רואות את ״לא השגתי X" ככישלון, או שמא רואות את ״עשיתי כמיטב יכולתי״ כהצלחה?
ואיך כל זה קשור לניהול קריירה ולפיתוח אישי?
נתחיל מהקל - ניהול קריירה. לשאוף למשרות רבות השפעה זה נהדר. זה נותן לנו כיוון ומטרה, ובכל צעד שנעשה נוכל לקדם עוד נשים יחד איתנו. אבל מה קורה כשאנחנו לא מקבלות את הקידום/משרה/וכו?. לפי ראו, זה לא באמת משנה. מה שמשנה זה שאת מבצעת את עבודתך בצורה מעולה, הבחנת שאת ראויה לקידום, וביקשת אותו. אם תמשיכי כך, את הקידום הבא את כן תקבלי, או שבכלל בדרך תגלי אפיק חדש מאתגר יותר שיספק אותך יותר. התוצאות של המעשים שלנו לא בשליטתנו, רק המעשים עצמם.
ובהקשר של פיתוח אישי ומקצועי באופן כללי. אני זוכרת את הבלוג פוסט הראשון שכתבתי. זה כמובן היה בסדנת הבלוגריות הנהדרת פה בקהילה. בהתחלה לא הבנתי בכלל מה הקשר ביני לבין כתיבה טכנולוגית. ואז השתכנעתי לצאת מאזור הנוחות שלי. מצאתי נושא. עבדתי כמה שעות טובות על לכתוב עליו. ביקשתי פידבק ופעלתי לפיו בענווה. ואז מצאתי גם את האומץ ללחוץ על פאבליש. אני מאוד גאה בכל הפעולות שלי - ההצלחה של ה*פעולות* שלי ושל ה*תהליך* שעברתי מלווות אותי עד היום. הפוסט עצמו? קצת פחות מרגש. לא בטוחה שהוא עזר למישהו בעולם. וברור שזה היה נחמד אם הוא היה הופך לפוסט ממש מוצלח אבל אני גם ממש סבבה עם זה שהוא לא. התהליך שעברתי עבור כתיבת הפוסט הזה נתן לי בטחון וכלים להמשיך ולכתוב, ומאז כתבתי פוסטים אחרים שכן עזרו להמון א.נשים, וגם לי. והאמת? גם את פינת הפנתאון אין מצב שהייתי כותבת אילולא הפוסט הראשון הזה. אז באמת שלא אכפת לי שהוא נעלם במעמקי האינטרנט, כי ההשפעה שלו עלי כבירה.
אז כאילו זה הקטע - זה לא שמטרת הקהילה היא שכולנו נהיה מרצות בעלות שם עולמי (למרות שאיזה כיף יהיה בעולם אם כן!!). אלא שכולנו נמצא את הסביבה הבטוחה לצאת מאזור הנוחות שלנו, ולעשות עם עצמנו את ה*תהליך* שיביא אותנו לסיפוק אישי ומקצועי.
שנתגבר על הפחדים שלנו, נתמוך אחת בשניה, ונמצא כל אחת את דרכה.
בלי קשר ליעד, העיקר שלא תצעדי בדרך לבד.
ומה שהכי יפה בכל זה, זה ככל שנתמקד יותר בדרך, כך נגלה שגם היעד שהגענו אליו טוב לנו יותר.
בברכת "כשיוצאות מגיעות להמון מקומות".
[נכתב ע"י דליה גרצמן 2.1.2022]
Baot
All our newsletters can be found here.
Connect with us:
Baot is the biggest Israeli community of women in R&D - software engineers, data scientists, security researchers and academic researchers in the fields of CS.