איתמר גרוס
פסנתרן, מלחין, מנהל מוסיקלי ומעבד. נולד בשנת 1980, גדל ולמד מוסיקה בעמק יזרעאל, שירת בתזמורת חיל האוויר כפסנתרן ומעבד. ניגן, הקליט והיה שותף ביצירתם של אומנים רבים כגון יוני רכטר, אתי אנקרי, נורית גלרון, הגרובטרון, להקת הדורבנים, תזמורת הג׳אז הישראלית, התזמורת הפילהרמונית הישראלית ועוד רבים. הוא בעל תואר ראשון במוסיקה בהצטיינות יתרה של המכללה האקדמית אונו. זוכה מענק מפעל הפיס לתרבות על יצירתו המקורית ״פולוספוט״. בין יצירותיו המקוריות לתיאטרון ומחול : ״אני סבתא שלך״ (תיאטרון הקאמרי 2022), ״פיקוח נפש״ (תיאטרון הקאמרי 2022), ״הרון הלא נכון״ (אורנה פורת 2022), ״בכורה״ (תיאטרון באר שבע 2022), ״הסבתות״ (תיאטרון החאן 2021), ״ההולכים בחושך״ (סמינר הקיבוצים 2020), ״בזמן שהגחליליות נעלמו״ (תיאטרון ענבל 2018), ״רוברטו צוקו״ (סמינר הקיבוצים 2018), ״הנידפים״ (תיאטרון נוצר 2017), ״השחף״ (סמינר הקיבוצים 2016), ״הדלת ממול״ (תיאטרון החאן 2014) ועוד. בין יצירותיו המקוריות למסך : ״בידיים ריקות״ (פסטיבל הקולנוע חיפה 2022), ״מורנוב״ (פסטיבל הקולנוע ירושלים 2020), ״ידע ואהבה״ (סרט קצר 2017), ״סיפור סגור״ (דוק אביב, הערוץ הראשון 2015), "סרט על ילד אחר" (יס דוקו 2011) ועוד.
יו טינגי
מפיקת תיאטרון, במאית קולנוע, יוצרת ומשוררת; מקימת קרן ישראל-סין לאומנות, מייסדת הפקות יו בישראל ומייסדת מייטי מדיה בבייג'ין. אֵם לשלושה ילדים, מתגוררת כיום בתל-אביב.
הדר גלרון
יוצרת בין-לאומית, מחזאית, במאית, תסריטאית, מרצה לתיאטרון באקדמיה ושחקנית תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה. יצירותיה הוצגו על במות רבות ומכובדות בעולם. קישור לאתר: www.hadargalron.com.
אלכסנדרה (סשה) צ'רנבסקי
רקדנית ומנחת סדנאות תנועה. מייסדת שיטת Deep Contact יחד עם שותפה ליצירה ולחיים, סער אוסטרייכר. מדובר בשיטה ייחודית העוסקת בתהליכי התפתחות גוף-נפש באמצעות הבעה בתנועה, תקשורת גופנית וריקוד. סשה משתמשת בסדנאות שלה בכלים מעולם המחול, הקונטקט אימפרוביזציה והפסיכותרפיה הגופנית.
זהו תפקידה הראשון כשחקנית-רקדנית, הגשמת חלום ילדות ישן. בעבר סשה הייתה עורכת דין, עסקה בהגנה על מבקשי מקלט בישראל והייתה אחראית תחום הגנת ילדים בנציבות האו"ם לפליטים בתל-אביב.
מעין קילצ'בסקי
שחקנית תיאטרון וקולנוע ומורה לתיאטרון. בוגרת לימודי משחק בבית הספר הגבוה לאומנויות הבמה "בית צבי" ובוגרת תואר ראשון בבימוי ובהוראה במכללת סמינר הקיבוצים. יוצרת המונודרמה זוכרת הפרסים "ככה (לא) הולכים על במה". השתתפה במגוון רחב של הצגות: "המוגבלים" בתיאטרון בית ליסין, "מתחילים" בתיאטרון תמונע, "עיין ערך אהבה" בתיאטרון הספרייה, "המחשבה על גוון סורדן" בפסטיבל תיאטרון קצר בצוותא, "לטיפות" ו"בילורה" בתיאטרון הסימטה, "כטוב בעיניכם" בקבוצת תספיס, "ילדים חורגים לאלוהים". בקולנוע השתתפה בסרט "ואז היא הגיעה" ועוד.
רועי ואטורי
מעצב תפאורה ותלבושות. עיצב תפאורה ותלבושות לעשרות הפקות פרפורמנס, תיאטרון, מחזות זמר, הצגות ילדים ומופעי מחול בתיאטראות רפרטואריים, בפרינג' ובבתי ספר למשחק. כמו כן, עובד ויוצר כמעצב וארט דירקטור בהפקות קולנוע וטלוויזיה, ומרצה לעיצוב ארט בסמינר הקיבוצים. בוגר המחלקה לעיצוב במה בסמינר הקיבוצים, בה זכה במלגת הצטיינות ע״ש משה שטרנפלד. בוגר תואר שני בותכנית Design for Performance במכללת Royal Welsh College for Music and Drama (קרדיף, בריטניה). זוכה פרס עיצוב התפאורה להצגת הילדים "דוט והקנגורו" בפסטיבל בחיפה 2018. זוכה פרס עיצוב התפאורה למחזמר "טראסק" בחג המחזמר בת ים 2017. בין עבודותיו בתיאטרון: "צומת וולקן" (תיאטרון באר שבע) "קזבלן" (הבימה בשיתוף תאטרון השעה), "נתן החכם" (תיאטרון החאן), "דניאל בעלי" (תיאטרון המשולש), "האחד" (תיאטרון המשולש), "על האש" (תיאטרון הקאמרי), "יהודים רעים" (תיאטרון הקאמרי), "אם נדע לאהוב" (תיאטרון באר שבע), "ימים בגן עדן" (תיאטרון באר שבע), "דז'יגאן ושומעכר רצים לבחירות" (יידישפיל), "הגיבן מנוטרדאם" (הארצי לנוער), "משחקי הלב" (תיאטרון אורנה פורת), "טימון איש אתונה" (אנסמבל עיתים - רנה ירושלמי), "סופמשחק" (אנסמבל עיתים - רנה ירושלמי), "קיץ אחרון" (גודמן), "שעת הילדים" (גודמן), "אחת.אחת ואחת" (להקת ורטיגו), The Sicilian Courtesan (RWCMD) ועוד. עיצב ארט לסרטי הקולנוע "אוהב אותך צ'ראלי", "אמצע החיים", "הארוחה" (יונייטד קינג).
דניאל שפירא
שחקנית תיאטרון וקולנוע. בוגרת תואר ראשון ושני במסלול המצטיינים במשחק באוניברסיטת תל-אביב. השתתפה במגוון רחב של הצגות: "המוגבלים" באנסמבל כפר סבא, "פסטרמה" בהבימה 4, "ג'ון גבריאל בורקמן" במסגרת אנסמבל אספמיה, "הנסיכה אסטריד" בתמונה קידס, "אסירות תודה" במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, "משאלה אחת ימינה" בתיאטרון הדופנ, "משיח", "הנסיכה איבון", "שש דמויות מחפשות מחזאי", "בדלתיים סגורות", "חלום ליל קיץ", "הנשים של איבסן" בתיאטרון האוניברסיטה, אוניברסיטת תל-אביב, "בידרמן והמציתים" ו"ליזיסטרטה 2000" בתיכון אוהל-שם, רמת גן. בקולנוע השתתפה בסרטים "חלל ריק" (החוג לקולנוע, אוניברסיטת תל-אביב) ו"פריזמה" (מכללת מנשר).
הדר גלרון – כתיבה, בימוי והפקה
מן החיים אל הבמה ובחזרה
אני לא ממציאה כלום, רק מארגנת את החיים בצורות של אומנות... ככה זה מאז הסטנד-אפ הראשון שלי, שהוגדר כ'מהפכני'. אז הייתי צעירה דתייה, והמופע קרא תיגר על מעמד האישה בדת. הרגשתי שרק דרך קומדיה אוכל לגעת בטאבו באופן שיקשיבו לי, באופן שיעורר שיח סביב הנושא. בכל פעם שבה עליתי לבמה רעדתי מפחד. קיבלתי איומים על חיי, עשו עליי פשקוויל בירושלים, אבל האולמות הלכו והתמלאו, גם בקהל דתי. להפתעתי, זכיתי לקבל חיבוק גדול מקהילה אורתודוקסית שלמה, כי הסתבר שאני אומרת בקול את מה שרבים חושבים ולא מעיזים לומר. זה יצר שיח סביב נושאים רלוונטיים שהיו חלק מגל שלם של התעוררות נשית דתית. קבלתי כוח. אם עברה הצגה בלי שמישהו יקום ויצא בזעם, הרגשתי שלא הייתי מספיק טובה באותו הערב… הסטנדאפ הביא את ציפי פינס, מנהלת תיאטרון בית ליסין, להזמין ממני מחזה על נשים דתיות, וכך נולדה ההצגה "מקווה". שוב, הלכתי עם האמת שלי, עם כל מה שהפריע לי. הטחתי ביקורת, אך מתוך אמונה שאפשר לשנות. לא הייתי צריכה להמציא דבר, אלא להיפך, לצמצם... כי תמיד המציאות עולה על כל דמיון. ואם הייתי מכניסה את המציאות כפי שהיא היו אומרים שזה "לא אמין". כך המשכתי גם ב"הסודות" שכתבתי עם הבמאי אבי נשר ובסדרת הטלוויזיה "הרמון" שיצרתי עם שותפתי ענת ברזילי. האמת זקוקה לאומנות רק כדי לסדר אותה בצורה שאנשים יוכלו לשמוע אותה, משום שיש דברים שאנו כחברה מעדיפים לא לדעת, לא לראות... והתפקיד של המוח, קודם כל, להגן עלינו ולהקל עלינו, ולא להוציא אותנו מאזור הנוחות הרגשית. אבל אז עוד לא הבנתי עד כמה המנגנון הזה מפותח.
כשבת דודי הגיעה אליי מפורקת בעקבות משבר עם בעלה, שתינו לא דמיינו מה עומד להיחשף. איזו תיבת פנדורה תיפתח. ידעתי שאני אעזור לה בכל מקרה, אבל בהתחלה היה לי קל יותר להאמין שהבעיה אצלי, שמדובר באיזו הפרעת אישיות, שהמוח משחק איתה משחקים ומספר לה סיפורים. אך ככל שנחשפו עוד ועוד פרטים, ככל שהעמקתי והבנתי את המנגנון, ככל שנתקלתי באמיתות שאי אפשר היה להתעלם מהם, הבנתי שהמוח שיחק בי, ולא בה.
המוח ניסה להגן עליה, והצליח במשך שנים רבות להסתיר את מה שנפשה ביקשה לא לדעת. המשבר עם בן זוגה גרם לטראומת הילדות להתפרץ במלוא העוצמה, כמו קפיץ מתוח שמשתחרר בבת אחת. ואני הייתי שם, עדה… וידעתי שאני חייבת למצוא את הדרך לספר, לעטוף את הסיפור באומנות ולהגיש אותו לקהל, שגם הוא, כמוני, לא רוצה לדעת, יהיה מסוגל להכיל.
היום, 2023, 20% מהילדים בשיראל עוברים פגיעה מינית. אחד מחמישה ילדים! לרוב, הפוגע הוא אדם קרוב; אב, אח, דוד…
"פסטרמה" אינה מספקת הצצה צהובה לפגיעה - אלא מכניסה אותנו לשעה קלה (טוב, נו, גם קשה) לראשה של מי שסובלת מפוסטראומה-מורכב. "פסטרמה" מבקשת שנבין כחברה שלזמן אין משמעות בפגיעה כזו, היא ממשיכה לפגוע ולפגוע ולנגוס בכל הנאות החיים. "פסטרמה" היא לעיסה של פיסת חיים שמובאת לבמה ומוחזרת לקהל, ואני מקווה שכל אחת ואחד ייצא בתחושת אי נוחות ויאפשר למוח שלו/ה לראות דברים שאנחנו לא רוצים לראות. רק כך אפשר יהיה לשנות.
דינה הרפז
הי,
קוראים לי דינה – עד גיל 37 חייתי חיים רגילים לכאורה. למה 'לכאורה'? כי תמיד הרגשתי קצת שונה, קצת 'דפוקה', כזאת שלא ממש מסתדרת כמו שאר הילדים. בבית הספר המליצו להוריי לקחת אותי לטיפול (בעקבות הצהרות חוזרות שאני רוצה למות), אך הוריי פחדו לעשות לי יותר 'נזק' ושכנעו את המורות והיועצת שהכל בסדר איתי. בלי מילים, למדתי את כללי המשחק הצלחתי היטב להסתיר את הרעש הפנימי, לבשתי מסכה קבועה של צחוק וניסיתי לחקות את חברותיי ואחיותיי. גדלתי בבית ובסביבה דתיים והלכתי בתלם ככל הניתן. מיד אחרי השירות הצבאי, הכרתי מישהו, והתחתנו.
לרגע הייתה לי תחושה שהצלחתי, שסוף סוף – אני כמו כולן! ואולי בעצם אצל כולן זה ככה?
אלא שאז הבעיות רק החריפו ונערמו. התקשורת עם בעלי היתה קשה והיחסים האינטימיים היו קשים פי אלף. עם הרבה עזרה, הצלחנו להביא לעולם ארבעה ילדים מקסימים, אך בתוכי התחולל כאוס תמידי.
בגיל 34, המשבר עם בעלי (לשעבר), הגיע לשיאו והחלטנו ללכת לטיפול זוגי -הטיפול הראשון שאי פעם הייתי בו. בדרך ארוכה, כואבת ומפותלת, למדתי את מה שנפשי ניסתה להסתיר ממני; הייתי קורבן להתעללות מינית מצד אבי, במשך שנים ארוכות.
היום אני יודעת: ככל שהפגיעה היא מאדם קרוב יותר ולמשך זמן ארוך יותר, כך מערכת ההדחקה (שנועדה להגן על הקורבן), עוצמתית יותר.
בעשור האחרון, מאז שאותה מטפלת זוגית אמרה לי שהיא לא תטפל בי אלא אם אקח כדורים נוגדי דיכאון, (אני בתגובה פרצתי בצחוק), אובחנתי כסובלת מ COMPLEX PTSD[1] , ניסיתי מספר פעמים להתאבד, הבית והנישואין שלי התפרקו, נאלצתי לעזוב עבודות רבות בשל 16 אשפוזים שעברתי[2] ובשנים האחרונות נוספו גם בעיות פיזיות וניתוחים אשר כולם, באורך לא מפתיע, באזור האגן והבטן התחתונה.
הטראומה שלי היא פרטית אך גם, לצערי, כל-כך אוניברסלית. לפי איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, 20% מהילדים והילדות בישראל עוברים פגיעה מינית. כלומר, אחד/ת מכל חמישה ילדים עובר/ת פגיעה מינית בילדות. זה נתון שקשה לתפוס את ממדו... ומה שאנשים עוד לא מבינים, הוא שפגיעה כזו, בגוף ובנפש, היא פגיעה שתשפיע על כל מעגלי החיים של הנפגע/ת (זוגיות, הורות, עבודה, כלכלה, דימוי גוף , דימוי עצמי ועוד..) .
אחת הנשים שמלוות אותי בתוך המשבר שלי בעשור האחרון, הינה בת דודי, הדר גלרון. מעבר לליווי קרוב, מכיל ותומך, הדר הינה יוצרת בינלאומית אשר רבות מיצירותיה בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה עוסקות וחוקרות את עולמן הפנימי של נשים (מקווה, הסודות, שריקה, פולסא, חוזרת בתשוקה, ברוריה, הרמון ועוד…).
החלטנו הדר ואני לצאת יחד למסע משותף כדי להביא אל העולם ואל קדמת הבמה יצירה בטקסט, תנועה ומוסיקה. מופע שבמהותו עוסק בהשלכות הקשות וארוכות הטווח של פגיעה מינית.
המופע ילווה בהרצאה שלי, בה אחשוף לראשונה את מסע חיי, מאז ה'התעוררות לתוך סיוט'
מתוך תקווה כי אוכל להיות קול לא.נשים שנפגעו כמוני אך עדיין שותקים ונחנקים בצל הבושה… הגיע הזמן שהבושה תעבור צד.
את המחזה "פסטרמה", על אישה שיולדת, אך לצערה ולתדהמתה, אינה מסוגלת לאהוב או אפילו לגעת בתינוק שלה, ולא מבינה למה, הדר כתבה כבר ב2019, והעלתה אותו כמחזה קצר. לאחר מכן פיתחה ממנו מחזה באורך מלא, ולפני מספר חודשים, זכינו לתמיכה מסוימת מקרן ליוצרים עצמאיים עבור יצירה זו. כרגע יש מחזה, יש שחקניות-רקדניות, ויש אפילו תאריך יעד. על מנת להגיע עם המופע וההרצאה לרמה לה הם ראויים , ועל מנת להפיק, להריץ ולשווק מופע עצמאי מהסוג זה, אנו זקוקות ונודה לשיתופי פעולה וחסויות מא.נשים שמאמינים כמונו, בכח החיים.
לכן אני פונה אליך. אני רוצה להציע לך להיות שותפ.ה למסע בכל דרך שנראית לך ראויה; עזרה בשיווק, בהפקה, סיוע כלכלי ו/או כל תמיכה אחרת העולה על דעתך ונראה לך שיוכל לקדם את המסע המשמעותי הזה ובכך להגיע ולחבק את הא-נשים אשר מתמודדים יום יום עם ההשלכות הקשות של טראומה מינית.
יום אחד
אחרי חודשים, אולי שנים
אולי מחר
יום אחד
כשהכאב על כך שאינך מאמינה לגופך
יגבר
כשהכאב יהיה חזק יותר מהפחד
מהאמת
כשהוא לא יוכל להיות כלוא עוד בתוכך
...והוא חייב יהיה לצאת
יום אחד
במקום בו איש לא יוכל
אותך לשמוע
יום אחד
את תרשי לעצמך שוב להרגיש
ושוב לדמוע
תלחשי את המילים הבלתי
אפשריות
שוב ושוב ושוב ושוב - עד שתביני
(...גילוי עריות.... )
יום אחד
את תדעי שאינך
משוגעת...
מישהו פגע בך
(שיר מתוך ההצגה. טקסט של נפגעת שעובד לשיר על ידי הדר גלרון)
[1] PTSD= Post Trauma Stress Disorder
[2] אושפזתי במחלקות ייעודיות לטיפול בנפגעות טראומה מפגיעה מינית.
