שערים למצוינות

שותפים יקרים,

רגע לפני סוף השנה, כאשר הצלצול ייתן את האות ונצא לחופשה הגדולה, אנו נפגשים בניוזלטר השלישי של "שערים למצוינות".

עסקנו בעבר במצוינות ובהצטיינות, בחשיבות הלמידה מטעויות ומכישלונות, ובהמשך לימי ההורים של המחצית השנייה ולקראת התעודות הקרבות ובאות, בחרנו להקדיש את הגיליון הנוכחי לסוגיית מיצוי המצוינות עד לפרפקציוניזם - שאיפה לשלמות.

מיצוי היכולת האישית פירושה השאיפה לאפשר לתלמידים להוציא מן הכוח אל הפועל את המיטב שבהם.

מיצוי משמעותו "ירידה לעמקו של דבר ודליית העניין עד תומו – עד התמצית" (אבן שושן).

ברוח זו, חינוך למיצּויָנּות שואף לשלב בין מצוי היכולות האישיות להצטיינות אישית של אדם ביחס ליכולותיו והישגיו בעבר, תוך שימת דגש על מאמץ מרבי והשקעה יומיומית בפיתוח מידות אישיות, כישורי למידה, תחומי עניין ויצירה ומחויבות לקהילה ולאומה (מנהל החינוך, 2013).

לעתים, החתירה המתמדת למצוי היכולות, גובלת בפרפקציוניזם – בשאיפה לשלמות ללא סייגים.

בדומה לתהליך מיצוי היכולות, פרפקציוניזם עשוי להניע ולהעניק מוטיבציה לעמוד איתן בפני מכשולים. בצורתו החיובית, הפרפקציוניזם עשוי לספק את הדרבון שמוביל להישגים כבירים בזכות תשומת הלב הקפדנית לפרטים, המסירות המדרבנת והעקביות (רודל, 1984).

יחד עם זאת, קפדנות יתר וחתירה לשלמות בכל תנאי עלולות להזיק ולמנוע את השלמת המשימה - פרפקציוניזם עלול להזיק ולעכב, עד כדי הימנעות, כאשר הוא מלווה במחשבות שליליות, השהיה, פחד מכישלון, גישת "הכל או כלום" וכדומה (אדרהולט־אליוט, 1989).

בניוזלטר זה, ננסה לעמוד על התופעה, על ביטוייה, על תרומתה ועל ההתמודדות עימה.

מקווים שתפיקו מידע מעשיר ומעורר עניין, אותו אתם מוזמנים לקרוא, ללמוד, ליהנות ולהפיץ בקרב בעלי עניין נוספים – קולגות, תלמידים והורים.

רגע לפני החופשה, הזדמנות להודות לכם שותפים נאמנים על שיתוף הפעולה והעבודה הלא פשוטה.

וגם לכן, עורכות המידעון פורץ הדרך של החטיבה למצוינות חינוכית בכי"ח. תודה רבה!

הדיון מעורר השראה בין מצוינות לפרפקציוניזם מחבר אותי למושג "שלמות".

אני מבקשת להקדיש לכם/ן שיר של ויסלבה שימבורסקה בתרגומו של דוד וינפלד,

המדייק עד כמה "שלמות" או "מצוינות" לענייננו, היא מצב שמאפשר לרוח האדם לבחור את מהותו.

כף היד

עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע עֲצָמוֹת,
שְׁלוֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה שְׁרִירִים,
קָרוֹב לְאַלְפַּיִם תָּאֵי עֲצַבִּים
יֵשׁ בְּכָל כָּרִית שֶׁל אֶצְבְּעוֹתֵינוּ הֶחָמֵשׁ.
הֲרֵי זֶה דַּי וְהוֹתֵר,
כְּדֵי לִכְתֹּב אֶת "מַיְן קַמְפְף"
אוֹ אֶת "פּוּ הַדֹּב".

כף ידכם/ן המושלמת כותבת לנו את פו הדוב מחדש... בלי ספק.

תודה וחופשה מרגיעה,

אודיאה דורי

וצוות החטיבה למצוינות חינוכית

החברה המערבית היא חברה הישגית, השואפת להגשמת מטרות באופן מהיר, יעיל ומושלם. מי שמשקיע משאבים במטרה להגיע להישגים מושלמים ולהציג את תפקודו כמושלם, נקרא פרפקציוניסט.

מאפיינים של חשיבה פרפקציוניסטית:

ניסיון להגיע לשלמות בכל דבר - לימודים, עבודה, יחסים בין-אישיים, בישול, ספורט וכדומה. ניסיונות אלה עשויים להיות בעייתיים משתי פנים. ראשית, ההגדרה לשלמות אינה בהכרח הגדרה אובייקטיבית וברורה, לעתים האדם פשוט לא מרגיש לעולם שהשיג את מטרתו בצורה הטובה ביותר והוא תמיד יחוש תסכול על כך שלא הגיע לשלמות. שנית, אין אדם שיכול להיות מושלם בכל דבר בכל רגע נתון. לכן, אין מנוס מכך שלעתים האדם ירגיש שנכשל למרות שהישגיו נראים סבירים לצופה מהצד. בתגובה הוא עשוי להימנע מפעילויות שבהן הוא לא מספיק טוב לדעתו, גם אם היה עשוי לשאוב מהן הנאה.

הצגת תמונה מושלמת כלפי חוץ - פרפקציוניסטים אינם מסתפקים בדרך כלל בהישגים מרשימים וברצונם להראות הישגים אלה לכל העולם. הפרפקציוניסטים משוויצים בהיותם כאלה ומנסים להראות כלפי חוץ באופן בולט את מאמציהם הכבירים להגיע לשלמות. התנהגות זו יכולה גם לפגוע בהתנהלות יומיומית תקינה ולעתים לגרום לאנטגוניזם וסלידה מצד הסביבה, שלעתים מתקשה להתמודד עם "שלמות" של מישהו אחר.

חוסר יכולת להודות בטעויות, בכישלונות, בקשיים או סתם בחוסר שלמות -מכיוון שהודאות כאלה מוכיחות לעולם שהאדם אינו מושלם, נמנע הפרפקציוניסט משיחות כאלה עם אחרים וכך עשוי להפסיד עזרה ותמיכה שהיו יכולים לעזור לו.

פרפקציוניזם מידתי עשוי להוביל את הפרט להישגים והצלחות. כאשר התכונה הופכת לקיצונית, עשויות לצוץ הפרעות הסתגלות קשות, קושי לתפקד וקשיים חברתיים.

מעובד מתוך: "קולות הנפש"

במחקרה, טוענת חנה דוד (2009) כי פרפקציוניזם, בצורתו החיובית או בהתגלמותו השלילית, משפיע על הדימוי העצמי ומתלווה לו תכונת פיפיות: מצד אחד, פרפקציוניזם מאפשר לתלמיד להגיע להישגים גבוהים בתחומים רבים – כל עוד ישקיע בכך מאמצים מספיקים למשך זמן ארוך דיו. מצד שני, כאשר גורמים מרכזיים ההכרחיים להתפתחות התלמיד ניזוקים, למשל – פיתוח קשרים חברתיים נזנח לטובת לימודים מואצים – התוצאה היא התפתחותה של אישיות שבה קיימים פערים בין החלקים השונים של ה"אני".

במחקרים אחרים, נבדקה ההשפעה של פרפקציוניזם על רווחה נפשית של תלמידים. המושג שבו השתמשו החוקרים הוא "Flourishing" אשר מתאר רווחה נפשית מבחינה רגשית, פסיכולוגית וחברתית ובעצם מתאר מצב נפשי אופטימלי. מחקרים אלה בחנו את הקשר בין הממדים השונים של פרפקציוניזם (מוכוונות עצמית, מוכוונות כלפי גורמים אחרים ופרפקציוניזם שמוכתב על ידי החברה) לבין דיווחים עצמיים של תלמידים על רווחתם הנפשיים. תוצאות ממדגם של 388 סטודנטים גילו שרק פרפקציוניזם שמוכתב על ידי החברה הראה קשר שלילי עם רווחה נפשית, בעוד שפרפקציוניזם של מוכוונות עצמית הראה קשר חיובי (מעובד מתוך המאמר "האם אני פרפקציוניסט?")

חרדת בחינות שכיחה במיוחד בקרב תלמידים חרוצים השואפים להישגים גבוהים, עד לשלמות, תלמידים שחשוב להם מאוד להצטיין, תוך שהם חוששים לאכזב את עצמם ואת הסביבה.

חרדת בחינות באה לידי ביטוי במצבים בהם הנבחן צריך להוכיח לעצמו ולאחרים למה הוא מסוגל, והיא בעלת שני מרכיבים: המרכיב הקוגניטיבי, המתבטא בחשש מכישלון אפשרי; והמרכיב הריגושי, משתקף בהגברת הפעילות של מערכת העצבים האוטונומית: הפרשת זיעה, כאבי בטן, בהלמות לב מוגברת, חולשה, רעידות ידיים ובסימפטומים נוספים.

כיצד ניתן להתמודד עם חרדת בחינות הנובעת מפרפקציוניזם?

"היא ישבה מולי ביום ההורים בעיניים דומעות, כשאימה אוחזת בידה ומעודדת אותה. ועל מה המהומה? בהיסטוריה, העריכה אותה המורה בציון 92, טוב מאוד לכל הדעות, אבל לה זה לא הספיק. "אני רוצה שיראו את ההשקעה שלי" אמרה "אני לומדת בשביל מאה וכל פעם משהו מתפספס וזה עוצר ב 92, 95, 97. אני רוצה לראות מאה. אני רוצה שההשקעה שלי תקבל ביטוי של מאה אחוז. לא 92. זה לא מספיק".

התבוננתי עליה. אני, ששנים ליוויתי תלמידים בסיכון, כאלה שעומדים בסכנת נשירה, החווים קשיים לימודיים ורגשיים. היעד עימם היה ברור – להקנות אסטרטגיות אורייניות ולסייע להם לצלוח את הבגרות, לפחות בציון עובר. אחרי שמונה-עשרה שנים של עבודה עם פלח תלמידים זה, נפלה בחלקי הזכות ללוות כיתת מצוינות. ופתאום "עובר" לא נחשב והיעד מתחלף בשאיפה לשלמות – בשאיפה למאה.

עצרתי את האוטומט שלי שביקש לומר לה כי מדובר ב"צרות של עשירים", ש"שמונה נקודות זה זניח", התבוננתי בה ובתוכי ותהיתי על תפקידי כמורה בכיתת מצוינות ובין רגע משהו בזהות המקצועית שלי השתנה, משהו בתפישת ההוראה והלמידה שלי קיבל איכון חדש – לא צרות של עשירים כי אם משימה חדשה. עלי לסייע לה לממש את היכולות שלה עד תום. הבנתי שעלי לטפח את המצוינות של התלמידה שלי, מתוך הסתכלות על האישיות המלאה שלה, כבוד לרצונותיה ושאיפותיה מבלי לוותר, להקטין או לבטל. הבנתי שעלי לסייע לה לפעול. באותו הרגע עברתי ממורה המסייעת לשרוד, למורה המסייעת לצמוח, גבוה, הכי גבוה שאפשר".

מה דעתכם?

ניוזלטר 1 - בין מצוינות להצטיינות