ז'אנר החדשות הוא אחד הנצפים והוותיקים ביותר במדיה השונים בתקשורת. קיימת נטייה לייחס לחדשות ערך אמת גבוה, כלומר, אמון כי החדשות מעבירות לנו טוב את המציאות. נראה כי החדשות משלבות ממד ויזואלי וקולי יחד עם רטוריקה וטון של אובייקטיביות ובצירוף הנורמות התרבותיות במסגרתן נוצרים ונצרכים תוצרי החדשות וביחד מתקבל הרושם של אמת. לפיכך, נחוץ שבעתיים להבין את התהליכים שלוקחים חלק בעיצוב החדשות ומהם המרכיבים שגורמים לערך אמת גבוה.

בזירה נדון בגורמים תוך תקשורתיים: ערכים עיתונאיים, עבודה עיתונאית והן בגורמים חוץ תקשורתיים: פוליטיקה וכלכלה שלוקחים חלק בעיצוב התכנים. כחלק מהזירה נעשה "זום אין" ונתמקד בז'אנר מיוחד והוא הצילום העיתונאי, שיש לו מקום מרכזי בהבניית המציאות ובהנצחתה.

אחת העבודות המרכזיות של אנשי העיתונות היא עבודה של מיון וברירה. עיתונאים ועורכים צריכים לברור אילו אירועים יכנסו לדיווח העיתונאי בחדשות (בטלוויזיה, באתר, בעיתון המודפס) ואילו יישארו בחוץ. מבין אלו שיכללו בחדשות, אילו יקבלו מקום מרכזי יותר ואילו יוצנעו יותר. כדי לבצע עבודה זו כל דיווח וכל אירוע נמדד לפי הערך החדשותי שלו.

הערך החדשותי יקבע אילו אירועים יכנסו לדיווח ואילו ישארו בחוץ וכן יקבעו את הסדר ומידת המרכזיות של הדיווח.

הדיווח העיתונאי, לפי חמשת המ"מים מתבסס על מענה לחמש שאלות הממקדות את המידע החדשותי: מי (במי הדיווח ממוקד), מה (מה בדיוק התרחש), מתי (זמן ההתרחשות), מקום (היכן התרחשו האירועים), מדוע (מהן הסיבות להתרחשות)

כתבות המביאות את הסיפור האישי, סיפורים המעניינים את הציבור בהיותם עוסקים באירועים דרמטיים חייהם של בני אדם, בחולשות האנושיות ובמרקם החיים האנושיים. החדשות הרכות מתמקדות בהיבט האנושי או במרכיבי ה"צבע"של האירוע. ניתן לפרסם אותן גם שלא מיד עם התרחשותן (נתון לשיקול הדעת של העורכים והעיתונאים)

לדוגמא

דיווחים עובדתיים בעניינים פוליטיים, כלכליים ופליליים או דיווחים על אסונות למיניהם. חדשות קשות מאופיינות באקטואליות ובמידיות, ולכן הידיעות חייבות להתפרסם בסמוך למועד התרחשותן (פחות נתון לשיקול דעת העורכים והעיתונאים). ניתן להציגן עובדתית, לנתח ולפרש אותן. החדשות הקשות דנות במידע הנחוץ לקהל היעד המעוניין להתעדכן בנושאים החשובים עבורו

לדוגמא:

התקשורת המגזרית - "מודל המיעוט" של לארי גרוס

התקשורת המגזרית - "מודל המיעוט" של לארי גרוס

מהי "תקשורת מגזרית"? לשם מה זקוק ציבור מסוים לאמצעי תקשורת עצמאיים ולא מסתפק בתקשורת הכללית? בכדי לענות על שאלה זו, אנו צריכים להבין את האופן בו נראות קבוצות מיעוט שונות על המסך.

חוקר התקשורת לארי גרוס מציג מודל בסיסי, המתאר שלוש אפשרויות להציג קבוצות מיעוט בתקשורת.

עובדה– משהו שהתרחש.

דעה– עמדתו של אדם לגבי מה שהתרחש.

אחת הדרישות המצופה מעיתונאי היא לערוך הפרדה בין העובדות – מה שהתרחש בפועל, במציאות, לבין הדעות – העמדות האישיות שלו לגבי מה שהתרחש בפועל. האבחנה הברורה בין דעה לבין עובדההיא מכשיר מרכזי לסיפוק מידע מהימן ולקבלת אמון מהציבור.

חשוב לזכור כי בתרבות הדיגיטלי, כשלכל אחד מחשב וחיבור לרשתות החברתיות הוא יכול לייצר ולהפיץ דעות ולהציגן כעובדות. מצב כזה, בנושף להצפת המידע, מוביל ל"פוסט אמת", תחושה שכבר לא ניתן לבדוק מה היה באמת, מה עובדה ומה דעה

פעולה יזומה של אדם או קבוצת אנשים במטרה להסיט את סדר היום התקשורתי והציבורי מלעסוק בנושא שאינו נוח לפוליטיקאי, לחברות ולעסקים, ולאנשי ציבור, לנושאים נוחים להם יותר. למעשה המטרה, לעניין את התקשורת בייצור סיפור חליפי או בשינוי פרטי סיפור קיים. הספין התקשורתי עשוי להשתמש בציטטות של אדם מסוים; בשחרור עובדות מסוימות הרלוונטיות לשימוש התקשורת בעת הפצת הספין; בהכחשה מרומזת של האישיות המסחררת או של הנושא ו/או האישיות המסתחררת; במציאת "אמת חבויה"שהסתתרה כביכול בידיעה אחרת או ביצירת אירוע אחר, שימשוך את הסיקור אליו על חשבון האירוע הלא-נוח. הדרכים לייצר ספין תקשורתי רבות ומגוונות, אך המאפיין המאגד אותן הוא היותן מהלכים טקטיים הננקטים לפרק זמן קצר, שתכליתם היא להסיט את תשומת הלב באמצעות כלים כגון: ממסרים קליטים, נקודות לדיון , והזדמנויות צילום

כתבה בואללה בנושא ספינים ופוליטיקה

הוא עיתון שמחולק בחינם, לעיתים לצד עיתון אחר ולעיתים כעיתון בפני עצמו. את הביטוי העלה אורי אבנרי כביטוי מזלזל למקומונים בשנות השישים.

המודל העסקי של חינון הוא בדרך כלל מימון באמצעות פרסומות ולכן יכול לחלק חינם בתפוצה רחבה (בתחנות רכבת, במוסדות לימוד וכד') או בקהילה ממוקדת (עלוני שבת בבתי הכנסת למשל).

בישראל החינמון הבולט הוא העיתון "ישראל היום"שהקים המיליארדר שלדון אלדסון, שיכול לספוג הפסדים כלכליים אדירים ועדיין להמשיך להפעיל את העיתון. יש לציין גם את העלונים המחולקים מדי שבת בבתי הכנסת ומשמשים אמצעי תקשורת חשוב בקהילה הדתית לאומית.

דן כספי טוען שתחושת ה"חינם" מאחזת עיניים ומסממת. צרכן התקשורת "משלם" בעקיפין וכפול:

כשהוא רוכש מוצרי צריכה בהם מגולמים הוצאות הפרסום שלו (כ-5% מהמחיר) וכשהוא קורא "חינמון" ובכך מוותר על כיבוד האינטרסים שלו ומשמש יעד למסרים פרסומיים ופוליטיים. "בעל המאה הוא בעל הדעה" ומי שמשלם גם משפיע. תקשורת התלויה בפרסומת משתחררת בקלות מחובות כלפי הציבור לטובת בעלי הון. הופעתם וקיומם של החינמונים מחדדת את המתח בין עיתונות חופשית לעיתונות שתלויה באינטרסים כלכלים ופוליטיים של בעלי העיתונים הוותיקים. לעיתוני החינם נודעות השלכות מיידיות ומאוחרות על איכות העשייה התקשורתית, על השיח הציבורי ועל הדמוקרטיה.

המונח מסגור מתייחס לדרך הצגת העובדות בתקשורת ולהשפעה שיש לכך על הציבור, המסגור מסייע לציבור להבין, לפרש ולארגן מידע או אירועים. כל סיפור מורכב מאינספור פרטים שאין יכולת להציג את כולם. לכל סיפור יש כמה זוויות ראיה, כמה אפשרויות מיון, ניתוח או דגש חלופיות. בחירה בזווית ראייה אחת פירושה בחירה במסגרת מסוימת שדרכה מדווח העיתונאי. נחשוב על מסגור כאל מסגרת שאנו כופים על המציאות. נסתכל על הנוף ואז נסתכל עליו מבעד למסך המצלמה של הסמטארטפון שלנו. ברור כי המסגרת של התמונה לא יכולה לתפוס את כלל המציאות. כך גם בתהליך התקשורתי: מתוך פרטי המציאות בוחרת התקשורת את המסגרת עפ"י פרקטיקות העבודה הרגילות שלה והמסגרות שכבר קיימות מן העבר, שאלו מושפעים מהתרבות והחברה בה פועלת התקשורת. מסגרת המדיה עונה לשאלה מה קורה שם? (כלומר היא מארגנת התרחשויות לכדי ארועים מוגדרים: "האסון", "הנצחון", "חוק וסדר"). המסגרת נבחרת ע"י התקשורת מתוך מספר מבנים מארגנים אפשריים, ובעשותה זאת, מחזקת התקשורת בצרכן כיוון פרשני מסוים ולא אחר. לדוגמה, את נתוני דו"ח העוני אפשר להציג בצורה מלודרמטית ולהראות מקרר ריק אצל משפחה ענייה , אבל אז בסוף הכתבה העיריה נחלצת לעזרת המשפחה, ובעיית העוני "נפתרת"; ואפשר למסגר זאת לא כבעיה פרטית אלא כבעיה של הזנחה ממשלתית, שיש לה אחראים. הבחירה במסגרת הראשונה, האפיזודית, משחררת מאחריות את הגופים הרלוונטיים.

ישנם מספר מרכיבים המשפיעים על אופי המסגור:

· ערכים ונורמות חברתיים.

· אילוצים ארגוניים – כחלק מגוף תקשורתי מסוים, בהתאם לאותו ערוץ. עיתונאים אינם עובדים כעצמאים בשטח והם מחויבים לאופי של הארגון שבו הם עובדים. הדבר יכול להתבטא גם דברים טכניים כמו דד ליין וכדומה.

· נוהלי עבודה עיתונאים – קשורים לאתוס העיתונאי, לצורך לאזן את הצדדים השונים המסוקרים בכתבה.

אוריינטציה פוליטית/ אידאולוגית של העיתונאי – המטען האישי של העיתונאי שמושפע מדברים שונים

לתקשורת יש כח רב בעיצוב סדר היום הציבורי – מהם הנושאים שצריכים להיות על סדר היום הציבורי ובהם יש לדון ומהו הסדר של הנושאים לפי חשיבותם. יש כוחות שונות בחברה ולכל אחד מהם רצון לעצב את סדר היום כך שידונו בנושאים שמיטיבים איתו (שבהם הוא המוצלח או שמעניין אותו). התקשורת, הממסד (הפוליטי, הכלכלי ועוד) והציבור מנהלים יחסי גומלין כשכל צד מנסה לעצב את סדר היום בהתאם לאינטרסים שלו.

רעיונות מרכזיים של תאוריית סדר היום

קיימים שלושה סדרי יום

על אף שלתקשורת יש את היכולת לקבוע מה יהיו הנושאים שעליהם ידברו במשך היום, הם עדיין לא היחידים לכל אחת משלושת הגורמים הבאים:

הציבור, התקשורת והפוליטיקה יש נושאים המעסיקים אותם במשך היום. לעיתים רבות ניתן לראות כיצד סדר יום של גורם אחד או יותר משפיעים על הגורם האחר.

"הבנייה חברתית של המציאות"– social construction of reality

התקשורת אינה מראה את המציאות כפי שהיא, אלא היא מעצבת תמונה של המציאות. בו בזמן, התקשורת היא הגורם המרכזי שמתווך בינינו, האזרחים, לבין המציאות. אנחנו נגישים למציאות רק בסביבה הקרובה אלינו וכל מה שחורג מכך נגיש לנו רק באמצעות התקשורת. לכן התקשורת מבנה עבורנו את המציאות. כלומר, התמונה שהיא מעצבת נחשבת בעינינו כאילו זו המציאות.

התקשורת משתמשת במרכיבי השפה התקשורתית: טקסט, צילום, עריכה, ליהוק ועוד כדי לבנות תמונה של המציאות. תהליך זה מתבצע בשלל זרועותיה של התקשורת: חדשות, פרסום, דרמה, קולנוע, ריאליטי ועוד. כשבפרסומות מופיעים בעיקר אנשים בעלי צורת גוף מסוימת, התקשורת מבנה לנו מציאות שזהו המודל הראוי; כשהנושאים המרכזיים בחדשות הם ביטחון ופוליטיקה ורק לאחר מכן חינוך ורווחה, התקשורת מבנה מציאות כאילו זו היררכית החשיבות של הנושאים; כשהכתבים הבולטים הם גברים-לבנים-יהודים-מבוגרים התקשורת מבנה את המציאות שאלו הם בעלי הסמכות יותר מאשר אחרים.

התקשורת יוצרת רושם כאילו היא מתארת את המציאות: החדשות את מה שמתרחש בעולם, הדרמה מתארת סיפורים מציאותיים, בריאליטי מתארים מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית וכן הלאה ובכך מבנה את המציאות של הקהל, שמבין את המציאות בעיקר דרך התיווך של התקשורת. ככל שהמציאות מורכבת יותר, או רחוקה יותר מהקהל, כך מתעצם כוחה של התקשורת בהבניית המציאות.

אופן הייצוג, תדירות הייצוג, אופן המסגור, שימוש ברטוריקה ומילים מסוימות (הקורבן "נהרג", "נרצח", "מצא את מותו"?), עיצוב משמעויות קונוטטיביות ועוד – כל אלו אמצעים לייצוג וכל אלו משמשים כלים להבניית המציאות.

מקורות להבניית המציאות: השקפות עולם ואילוצים טכניים

התקשורת נעשית על ידי בני אדם, להם יש נקודת מבט אישית והשקפת עולם (נשים-גברים, יהודים-ערבים, ימנים-שמאלנים, דתיים-חילוניים, צמחונים, צעירים, מבוגרים ועוד ועוד). ובנוסף הם שייכים לארגוני תקשורת להם יש נקודת מבט ארגונית (מסחרית-ציבורית, ימין-שמאל, בעד שממסד-נגד הממסד ועוד).

בנוסף, יש לתקשורת אילוצים טכניים: אם צריך להעביר מסר בצורה קצרה ומתומצתת, כדאי להשתמש בסטריאוטיפים שמובנים בצורה מהירה וברורה. יש אילוצי זמן וכסף ולכן אם יש כתב באירופה שמוצב בלונדון ודובר אנגלית, נקבל יותר אייטמים מלונדון ופחות ממקומות אחרים, אם יהיה כתב בברלין נקבל יותר מידע משם וכך אילוץ טכני יקח חלק בעיצוב הבניית המציאות.

רולאן בארת, במאמרו "המסר הצילומי"מבחין בין שני סוגי מסרים בתצלום: המסר הדנוטטיבי, כלומר המשמעות הראשונית, המובנת מייד לרוב הצופים בתצלום, והמסר הקונוטטיבי, כלומר, הקונוטציות השונות שמעלה התצלום אצל צופים שונים, הפרשנויות האישיות המגוונות שכל אחד מהצופים והצופות עשוי להעניק לתצלום. כאשר אחת המשמעויות הקונוטטיביות מקודמת בידי סוכנויות התרבות השונות ומובלטת עד שהיא נתפסת כמשמעות דנוטטבית, מוסכמת, היא הופכת לעתים קרובות למיתוס.

משמעות דנוטטיבית (=דנוטציה) = מה שיש בצילום מבחינה ראשונית (המרכיבים, הקומפוזיציה, הצבעים, ההעמדה וכן האה. משמעות קונוטטיבית (=קונוטציה) = אילו משמעויות תרבותיות/חברתיות יש למרכיבים הללו. בדוגמה שהציג בארת'הוא מנתח פרסומת לפסטה פנזני: דנוטציה - סל פשוט, ירקות שבתוך הסל ובחוצה לו, חבילת פסטה ורוטב ועוד. קונוטציה - הסל מלמד שעכשיו חזרו מקניות, הירקות מסמנים טריות, הצבעים מרמזים על דגל איטליה ומכאן האיטלקיות של הרוטב והפסטה...

במילים אחרות, לעיתים המסר הקונוטטיבי נתפש כל כך חזק בחברה עד שהוא נדמה למשמעות הדנוטטיבית, הטבעית. בזמן אמת זה קשה לאבחנה, אבל קל יותר במבט לאחור: לפני שנים רבות "טבעי"היה שאישה מבשלת בבית והגבר יוצא לעבודה, כיום זו שאלה לדיון. תהליך זה נקרא "טבעון" = הפיכת משהו מלאכותי, משמעות קונוטטיבית, למשמעות שנתפשת כטבעית, דנוטטיבית.

הן בצילום החדשותי והן בצילום המגזיני מקפיד הצלם על ארגון הפריטים במסגרת התצלום, על היחסים בין הדמויות ועל אופני ייצוגים בכלי הביטוי הייחודיים לצילום. צלם עיתונות, ככל צלם, ניכר גם בשפה הצילומית הייחודית לו, במערכת האסתטית ובסגנון הצילום המייחד אותו. לא מעט צילומי עיתונות מוצגים גם בגלריות ובמוזיאונים, וההבחנה בין צילום עיתונות לבין צילום אמנותי הולך ומטשטש.

דוגמה לתמונות שהקונוטציה שלהם מעצימות פי כמה את המשמעות הדנוטטיבית שלהן

המחקר מחלק את הקבוצות השונות בחברה כנמצאות על ציר בין המרכז (שם הכוח, העוצמה) ועד לפריפריה (שם אין כוח). כל הקבוצות נמצאות במרחקים שונים מהמרכז, בהתאם לכוח שיש לכל אחת. חשוב להדגיש כי לא מדובר במרכז/פריפריה גיאוגרפיים, אלא חברתיים. למשל, דרום תל אביב נמצאת במרכז, אבל האזור חלש כלכלית ופוליטית ולכן הוא בפריפריה החברתית. המרכז הוא היכן שנמצא הכוח (הפוליטי, התרבותי, הכלכלי, החברתי) והפריפריה היא היכן שיש מעט מאד כוח בתחומים הללו. אפשר לראות קבוצות שהן יותר מרכזיות וקבוצות שהן יותר פריפריאליות, אפשר לראות נושאים שיותר שייכים למרכז ונושאים שיותר שייכים לפריפריה וכו'.

בהקשר לתקשורת, הטענה היא שאמצעי התקשורת וארגוני התקשורת מצויים במרכז החברתי-כלכלי-פוליטי, והם קשורים יותר לקבוצות המרכיבות את המרכז כתוצאה מכך, סיקור הסביבה נעשה מתוך נקודת מבט של המרכז ולכן התקשורת תציג סיקור של הפריפריה החברתית באופן קבוע בצורה יותר שליליתלדוגמה, הדגשת תופעות כמו אלימות, הזנחה, אי-סדר ועוד. לעומת זאת, קהילות ואירועים ששייכים או קרובים למרכז יסוקרו בצורה יותר חיובית.

ראו למשל כיצד מסוקרות פעולות כמו מחאה / חגיגות / חיי היום יום - של קבוצות שונות בחברה הישראלית ביחס למרכזיות / הפריפריאליות החברתית של כל אחת מהן.

הטענה המרכזית של התיאוריה שגיבשה אליזבת נואלה נוימן היא שאמצעי תקשורת ההמונים מסוגלים לא רק להבנות את המציאות הנתפסת ע"י הקהל, אלא אף ליצור מציאות חדשה.

בני אדם לא אוהבים להיות לבד.הם כל הזמן מחפשים "לאן נושבת הרוח"ומהי הדעה הדומיננטית, מהי דעת הרוב. ההנחה היא כי אנשים שדעתם היא כדעת הרב יביעו דעתם בחופשיות ואילו אנשים שבדעת המיעוט יביעו פחות את דעתם. לכן יש מהלך ספירלי: אילו שנתפשים כדעת הרובה גם מביעים יותר דעתם וכך כוחם הולך וגדל, אלו שחושבים שהם בדעת מיעוט משמיעים דעתם עוד פחות ובכך נשמעים עוד פחות ופחות.

אם תקשורת ההמונים תצביע על דעה מסוימת כדעת הרוב, היא יכולה להניע תהליך בו דעה זו תהפוך לדעת הרוב באמת, שכן מי שתומך בה יביע דעתו ומי שמתנגד לה ישתוק וכך יותר ויותר יביעו דעתם כדעת הרוב ופחות ופחות יביעו את דעת המיעוט.

כדאי לחשוב כיצד מתרחש תהליך זה בתרבות דיגיטלית בה שולטות הרשתות החברתיות: כמות לייקים, "אושיות רשת"וכד'– כיצד הם מעצבים עמדה לגבי הדעה הדומיננטית וכיצד זה יכול להיות מכשיר לכינון ספירלת שתיקה

מודל שצמח מתוך ביקורת כלפי המודל הקודם:

א. אין באמת נייטרליות, הסיקור תמיד משרת מישהו ואם נהיה נייטרליים זה תמיד משרת את החזק.

ב. לא צריכה להיות נייטרליות, אין בנייטרליות ערך בפני עצמו, ובטח לא ערך חיובי, להיפך, על העיתונאי להיות מחויב חברתית

ג. יש בחברה קבוצות שמושתקות או חלשות ואין להן אפשרות להשמיע קול, על העיתונאים לייצג קבוצות אלו.

çהעיתונאי אינו "מסקר חיצוני"או "צינור"בין המציאות לקהל, אלא הוא חלק מהחברה והוא משמש כפרקליט, שליח, נציג של קבוצות חלשות בחברה אל מול כלל החברה והממסד.

שליחות יכולה להיות פוליטית (לייצג שמאל או ימין, מתנחלים, פלסטינים) חברתית (לייצג נשים, מזרחיים, עובדים זרים, חולים, עניים) או אפילו תרבותית (קהילות אתניות, קבוצות שוליים). קרן נויבך מתאגיד "כאן"מקדמת בגלוי נושאים שקשורים בקידום נשים ופמיניזם ואת היחס הבעייתי לחולי נפש במוסדות הממלכתיים. רינו צרור מקדם תכנים של תרבות מזרחית, שלדעתו לא מספיק נוכחת בשיח המרכזי, גדעון לוי מסקר את המציאות מנקודת מבט פלסטינים מתוך הבנה שנקודת מבט זו חיונית לחברה הישראלית ולא נמצאת בתקשורת הישראלית ועוד. העיתונאי הוא סוכן של שינוי חברתי, כמו מערכת חינוך

דיווח חדשותי ראוי לפי המודל

בוחרים נושאים וקבוצות שפחות מסוקרות או לא מסוקרות על ידי התקשורת הרגילה

בוחרים תוכן בהתאם ליכולת להשפיע, לשנות את המציאות (ולא כמו במודל הקודם, נושאים שנחשבים "חשובים")

יש ניסיון לערער על סדר היום הממסדי, של המודל הקודם, של התקשורת הממסדית.

מאחר שסיקור אובייקטיבי ונייטרלי משרת את האליטה, השאיפה היא לסיקור לא אובייקטיבי או נייטרלי. סיקור נייטרלי יסתמך על מקורות ממסדיים שלהם יש הרבה יותר כוח ונראות ויכולת מאשר לקבוצות החלשות. çסיקור ממסדי (לפי המודל של שומר הסף) לא יחשוף את המציאות כיוון שיהיה מוטה לטובת החזקים ולכן משרת את הסטטוס קוו, את המצב הקיים [ואנחנו רוצים לשנות],

עיתונאי צריך תמיד לחשוד בממסד ולנסות לצאת נגדו.

עיתונאי צריך קודם כל להיות נאמן לחלשים ולאלו שקולם לא נשמע.

[אפשר לקשור את המודל הזה לצמיחתו בארה"ב בשנות השישים, עם שקיעת האמון במרכז הפוליטי והממסדי ועליית קבוצות שוליים כמו נשים, שחורים, צעירים ועוד)]

הכתב לא צריך להסתתר, אלא יכול להיות חלק מהסיקור. במקום רטוריקה של גוף שלישי, יש רטוריקה של שכנוע.

זהו המודל הקלאסי והותיק ביותר של מקצוע העיתונות. למרות שמנסים כל השנים לערער עליו, עדיין זה נתפש כסוג העיתונאות האידיאלי.

לפי המודל הזה, העיתונאים הם "שומרי הסף", שמחליטים מתוך שלל האירועים והנושאים שהתרחשו, מה יעבור את הסף ויכנס לסיקור החדשותי. הדימוי הוא ש"בחוץ", בעולם יש הרבה מאוד אנשים ואירועים והעיתונאי עומד בכניסה ומחליט מה יכנס לחדשות ומה ישאר בחוץ.

במודל הקלאסי יש דגש על כך שהעיתונאים לא מפעילים שיקולים ערכיים, אלא משמשים "צינור"שמעביר את המציאות אל התקשורת. הדגש הוא על חשיבה "כמו מדעית": העיתונאי הוא איש מקצוע כמו מדען (מדען החברה) שאם ישתמש נכון בכלים הנכונים יוכל להגיע למציאת האמת. המודל הזה מניח שהעיתונאות היא מקצוע כמו למשל רופא, מקצוע שיש בו כללים קבועים ואם עובדים לפי הכללים בצורה הנכונה כולם יגיעו לאותה התשובה (מה ראוי להיכנס לחדשות).

דיווח חדשותי ראוילפי המודל

זהו לב המודל הנייטרלי-אובייקטיבי – התמקדות בכלים כמו מדעיים, העיתונות היא פרופסיה, מקצוע ויש לה כלים ואם עובדים לפי הכללים אפשר להציג דיווח אובייקטיבי.

אם משתמשים בכלים כמו הצלבת מקורות, איזון, חיפוש כל המידע, ראיונות עם האנשים הנכונים = אז אפשר להגיע לסיקור אובייקטיבי של המציאות.

יש דמיון בין העיתונות לבין בית משפט: יש חקירה של העובדות, הבעת העובדות "כפי שהן"בפני הקהל, שמיעת שני הצדדים ויש אמונה באמת אובייקטיבית ועובדות לפיהן נשפוט את הדברים.

סגנון הדיווח

הכתב מבליע את עצמו, "היעדר הכתב", דיבור בגוף שלישי ("ראש הממשלה נפגש עם שר החוץ", "המדד עלה... המחירים ירדו") הכתב לא חלק מהסיקור, אלא רק צינור. מרבים בציטוטים של אחרים.

היעדר דרמה ומתח, עובדות והרחבה שלהן.

תפישת הקהל כשופט– המודל מניח שיש קהל רציונלי וחושב ואם ניתן לו את המידע הנכון ואת הכלים הנכונים הוא יוכל להחליט בעצמו על הנושאים שעל סדר היום. הם העיתונאים יספקו את המידע והקהל יהיה אזרח-מיודע, הוא יוכל להתמודד עם הנושאים בצורה רציונלית ושקולה.

צילום איקוני ככזה שלא רק מתאר את המציאות, אלא אף לוקח חלק משמעותי בהנצחתה. המושג צילום איקוני מגיע מהנצרות, שם תמונות שהוצבו בכנסיות הציגו את דמויות הקדושים הנוצרים, המוכרים לקהל המאמינים. הצילום האיקוני נועד "לקחת חלק"מהאיש עצמו, מהנס שחולל ומהקדושה שלו. הצילום אינו האיש עצמו, אבל הוא משמש לו תחליף. לכן אפשר יהיה להתפלל לרגלי פסלים של קדושים למרות ההבנה כי הם לא האנשים עצמם, אלא ייצוג שלהם, או אפילו "חלק מהם". מכאן הצילום האיקוני הוא אינו ה"אירוע עצמו", אבל הוא מבטא אותו.

קשה להציג רשימת מרכיבים שהופכת צילום איקוני לכזה. בין השאר מפני שהצילום מקבל מעמד מיוחד, איקוני, על ידי החברה, לאחר האירועים. כלומר, המשמעות האיקונית אינה בתצלום, אלא במשמעות שהחברה מעניקה לו. צילומי הנפת הדגל באיווג'ימה או על גג הרייכסטג לא היו איקוניות בעת האירועים, אלא קיבלו משמעות כזו לאחר מעשה, כשהחברה ראתה בהם מייצגים של האירועים. כך גם צילום הצנחנים ליד הכותל ב-1967. אפשר לנתח תצלומים אלו בדיעבד ולהסביר כיצד הם "לוכדים את הרגע"והם מייצגים את האירועים הגדולים יותר (סיום מלחמת העולם השנייה, כיבוש שטח לאחר מאבק קשה, כיבוש הכותל, המקום הקדוש ביותר ליהודים, על ידי חיילי צה"ל במלחמת ששת הימים וכן הלאה. אפשר לראות צילום איקוני ככזה שהחברה רואה בו תמצית של אירועים חשובים ומשמעותיים, לרוב חריגים כמו מלחמות (צנחנים בכותל), אסונות (נפילת אדם ממגדל התאומים), הישגים אנושיים (נחיתה על הירח) מאבקים חברתיים (מחאת ספורטאים שחורים על מדיניות הגזע בארה"ב).

במילים אחרות, צילום איקוני הוא חלק מאירוע גדול יותר, מיוחד וחשוב לחברה בה נעשה ונצרך הצילום. לעיתים יהיו בו מרכיבים מיוחדים ונדירים (אסון ברגע התרחשותו), אבל, לעיתים יהיה צילום רגיל שהממד האיקוני שלו מתקבל רק מההקשר בו הוא צולם. שלושה צנחנים מחובקים אינה תמונה נדירה, אבל כשצילום נעשה ברגע המיוחד של ההגעה לכותל המערבי ב-1967 הוא מקבל משמעות מיוחדת. לכן, האיקוניות אינה טבועה בהכרח במשמעות הדנוטטיבית של הצילום עצמו, אלא בקונוטציות שהוא מעורר בחברה.

הצילום בדרך כלל, קשור לאירוע מיוחד מאוד ובעל חשיבות רבה לקהילה שבתוכה הצילום נצרך

מלחמות

תצלום הצנחנים בכותל המערבי הוא תצלום מפורסם מאת הצלם דוד רובינגר מ-7 ביוני 1967, עת כיבוש ושחרור העיר העתיקה והכותל המערבי בידי צה"ל במלחמת ששת הימים. הצילום הפך מאז לאחד הידועים ביותר בתולדות מדינת ישראל ולאחד מסמליהם של מלחמת ששת הימים והקרב על ירושלים, לצד תמונתם של הרמטכ"ל יצחק רבין, שר הביטחון משה דיין ואלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס נכנסים לעיר העתיקה דרך שער האריות (ראו כאן) ותמונתו של קצין המבצעים של חטיבה 7 יוסי בן-חנן מניף קלשניקוב כשהוא טובל במימי תעלת סואץ (שהתפרסמה על שער מגזין "לייף" שבועיים לאחר תום המלחמה). התצלום מוכר גם בכינוי "הצנחנים הבוכים", אך רובינגר העיר על כך: "למען האמת, איש מהמצולמים אינו בוכה".

אסונות

The Story Behind the Haunting 9/11 Photo of a Man Falling From the Twin Towers

הישגים אנושיים

צילומי הלם, זוועות וסבל מביאים פעמים רבות לתגובות הנקראות "סבל מרחוק"ו"עייפות מחמלה", כלומר, התמונות מאפשרות לנו לצפות בסבלם של אחרים מרחוק, וכאשר ישנה כמות גדולה של צילומים כאלה, זה גורם בסופו של דבר לאדישות אצל הצופים. זה יכול להעלות דילמה מצד העורכים והצלמים: מצד אחד, הצילום הקשה מגלה לקהל בבית על הסבל שחווים אחרים, במקום רחוק, מצד שני, פרסום צילומים כאלה מובילים לאדישות ועייפות וקהות חושים.

כאן לא מדובר במודל, אלא בז'אנר. ההגדרות אינן ברורות ויש שיגידו שכל העיתונאים (שעושים עבודתם כראוי) הם עיתונאים חוקרים...

עיתונות חוקרת היא כזו שנוגעת בנושאים החשובים לציבור, ובה העיתונאי עובד באופן עצמי, עם מקורות ראשוניים וזאת במטרה לגלות מידע שמישהו מעוניין להסתיר אותו מהציבור.

עיתונות חוקרת מנסה להשפיע על סדר היום, לגלות מידע ובכך גם לעצב את הגבולות הנורמטיביים והמוסריים של החברה: מה מותר ומה אסור, כיצד יש להתנהג וכן הלאה. כתבי התחקיר מהווים התגלמותה של זכות הציבור לדעת: לדעת על מחדלי השלטון ועל פגיעה בעקרונות דמוקרטיים בסיסיים; לדעת על פגיעה בזכויות וחירויות דמוקרטיות; לדעת את מה שאחרים רוצים להסתיר

יש כאלו שמתאים עיתונאים חוקרים כמו עיתונאים רגילים-אבל-יותר, כלומר, יותר ספקנים כלפי הממסד, יותר חקרניים, יותר עובדים.

אופן העבודה של עיתונות חוקרת שונה מעיתונות רגילה בעיקר בטווח העבודה – עיתונאות רגילה היא בדד-ליין מהיר, יומי, שעתי ואילו עיתונות חוקרת היא לטווח ארוך. עיתונאי בודד או קבוצה של עיתונאים, יושבת על סיפור או על נושא במשך זמן רב ולכן גם צורכת הרבה משאבים וזאת כדי לבצע חקירה לעומק של הנושא, ולהביא מידע שהוסתר מהציבור.

דוגמאות קלאסיות: פרשת ווטרגייט, שלא רק הביאה לראשונה בהיסטוריה להתפטרות הנשיא האמריקאי, אלא גם יצרה מיתוס והילה סביב תפקיד העיתונאים בחברה דמוקרטית. בתחקיר הזה העיתונאים חיפשו את המידע כחמישה חודשים על לפרסום הידיעה.

העיתונאים מוטי גילת ומלי קמפנר עבדו ובמשך כמה שנים על סדרת כתבות על פעולותיו של אריה דרעי שהובילו להעמדתו לדין והרשעתו בבית המשפט. תחקירים ידועים אחרים התפרסמו במעריב על כך שתנובה מוסיפה לחלב חומרים אסורים ושמגן דוד משליך את תרומות הדם של עולי אתיופיה

עיתונאות חוקרת מבקשת לשנות את המציאות. לא רק לסקר את המתרחש, אלא לגרום לשינוים ממשיים במציאות (בחברה, בנורמות). חשוב להזכיר תכניות תחקיר מרכזיות כמו "עובדה"ו"המקור".

כיום עיתונאות חוקרת נמצאת במצב בעייתי:

זה ז'אנר שדורש הרבה משאבים: הרבה זמן עבודה על תחקירים שלא תמיד מתפרסמים.

עיתונאות עם הרבה סיכונים: תביעות משפטיות, איומים מגורמים חזקים

עליית האינטרנט: יש הרבה יותר מידע גלוי, יש עיתונאים עצמאיים מטעם עצמם

עם התגברות המסחור של התקשורת ועם היחלשות התקשורת המסורתית בשל התחזקות התקשורת המקוונת – יש מגמה של היחלשות העיתונות החוקרת, יש פחות עיתונאים שזו העבודה שלהם, יש פחות תקנים לכך בארגוני התקשורת.

צילום עיתונות:באנגלית: photojournalism. מונח זה, המשלב בתוכו שתי מילים, נועד לציין כי אין מדובר בצילום רגיל, אלא בצילום עיתונות, כלומר – שילוב של תמונה עם סיפור עיתונאי.שני מרכיבים אלה מאפשרים להעביר לקורא עובדות ומידע שנקלטים בכל החושים. ואמנם, כשם שהטקסט העיתונאי אמור לתעד אירוע או לשרטט דמות באמצעות המילים – עובדות, ציטוטים או תיאורים – כך אמור התצלום להביא לפני הקוראים את האירוע או האדם בצורה חזותית.

שני סוגים עיקריים של צילום עיתונות: צילום חדשותי וצילום מגזיני:

צילום חדשותי: צילום הצמוד לכתבות חדשותיות ומתמקד באירועים ובבני אדם שנמצאים בחדשות ומשמשים נושא לסיקור בעמודי החדשות של העיתון היומי. ערכו של הצילום הוא ערך חדשותי, ולכן צלם העוסק בצילום חדשות חייב להיות בעל כישורים כפולים: כצלם וכעיתונאי. כדי להנציח את הרגעים החולפים חייב הצלם להיות נוכח במקום – "להיות ברגע הנכון במקום הנכון". למשל, צילום זירת פיגוע.

לאפשרות התצלום לעורר בצופה רגש מתייחס בארת ב"צילום הלם". תצלומים שהצלם טען אותם ברגש רב מדי, תצלומים שבהם הוא "מאכיל" את הצופים בזוועה. מאפיין תמוות של מלחמה, אלימות ואסונות טבע. תצלומים כאלה, טוען באתר, אינם פועלים על הצופה, שכן אין הם מותירים מרווח להתפעמות הרגשית של כל אחד ואחת.

נושא נוסף הוא היכולת של הצופים להשתתף בסבלם של המצולמים כאשר הם חווים מה שמכונה "סבל מרחוק", ו"עייפות מחמלה". תופעה זו מקשה על צופים שראו תמונות רבות וחוזרות על סבל שחווים יחידים וקבוצות הרחוקים מסביבת המידית והם מתקשים לחוש חמלה של ממש מכיוון שיכולת ההזדהות שלהם נעשית קהה עם חלוף הזמן והמספר הרב של התצלומים שאליהם הם נחשפים יום יום בערוצי התקשורת השונים.