לפני כשנה, בעיצומה של הקורונה, עברתי קורס ניהול בעבודה.
אחד הסשנים האחרונים עסק באמפתיה. אני לא יודעת אם זה בגלל התפקיד, או התקופה, או אולי שניהם אבל משהו בנושא הזה תפס אותי.
התחלתי להיות יותר מודעת לתגובות שלי, להקשבה שלי, איך אחרים מגיבים אלי - קולגות, מנהלים, הצוות שלי וגם מחוץ לעבודה: חברות, משפחה, ילדים...
בפרק של הפודקסט 'כגודל הצפייה' שבו מתארח דוד ברקוביץ' , דוד מדבר על כל הדבר הזה שנקרא אמפתיה, מה כדאי לעשות וטיפ אחד מהותי שחובה לתרגל אותו.
אז מה זה בכלל אמפתיה? או בעצם מה זה לא.
אמפתיה היא לא הזדהות. מכירות את הסיטואציה הזו שקולגה באה ומספרת לכן על כך שקולגה אחרת צעק עליה בישיבה מול כולם וממש השפיל אותה, ואיך שהיא מתחילה לספר אתן ישר מתפרצות ואומרות לה 'יו!!! את לא מבינה הוא עשה גם לי את זה' וממשיכה לספר את הסיפור שלך...באותו רגע אתן בטוחות שגרמתן לה להרגיש יותר טוב כי היא מבינה שהיא לא לבד? שזה לא קרה רק לה?...מה שבעצם קרה באותו רגע זה שהפכתן את הנושא המאוד רגיש שבו היא שיתפה אתכן, לשלכן! הפוקוס עבר ברגע ממנה אליכן.
אז מה זאת בכל זאת אמפתיה?
אמפתיה זו היכולת או המאמץ להבין מה הצד השני מרגיש.
נקח דוגמא היפותטית למדי 😊 נניח שחברה משתפת אתכן שלא קיבלה את הקידום שמאוד רצתה, הטעות שהרבה פעמים אנחנו עושות זה ישר להראות לה את כל הדברים הנהדרים האחרים שיש: תראי איזה צוות מעולה יש לך, את אלופה, יבוא תפקיד טוב יותר, זה תפקיד מעפן ועוד שלל דוגמאות.
מה שאנחנו בעצם עושות זה לנסות לשנות את הרגשות של אותה חברה, בזמן שמחקרים מראים שרגשות לא ניתן לשנות.
בפודקסט דוד מתאר את הסיטואציה הזו בצורה הבאה: נניח שיש לנו שני חדרים.
חדר א' - זהו חדר הבאסה, התסכול, הצרות, חדר של רגשות (אולי בד"כ שליליים).
חדר ב' - זהו חדר הפתרונות, חדר החשיבה קדימה.
בסיטואציה שתיארתי למעלה, מה שאנחנו מנסות לעשות זה להעביר את החברה כמה שיותר מהר מחדר א' לחדר ב', וזה לא תמיד יעבוד, ואולי הרבה פעמים יגרום לתסכול הרבה יותר גדול על כך שלא מבינים אותה, שלא מקשיבים לה.
לפי דוד, אמפתיה עוזרת לייצר מסדרון בין חדר א' לחדר ב'.
היא עוזרת לנו לצאת מחדר הרגשות ולעבור לחדר שבו נחפש פתרונות ונחשוב איך אנחנו מתמודדות עם מה שאנחנו מרגישות, וזאת באמצעות שני דברים מאוד חשובים:
1. אבחנה - באמצעות המשפט "זה בטח מאוד ___ עבורך" אנחנו עוזרות לצד השני לתת שם למה שהיא מרגישה לדוגמא' אם נגיד "זה בטח מאוד מכעיס אותך" והצד השני יגיד "זה לא מכעיס אותי זה מתסכל אותי" באותו הרגע עזרנו לה לתת לשם למה שהיא מרגישה. וברגע שיש שם למה שהיא מרגישה ביחד איתו מגיע הביטחון שאם יש לזה שם אז עשוי להיות לזה גם פיתרון.
2. הבנה - כשאנחנו מובנות אנחנו יכולות להפסיק לנסות להסביר את עצמנו ומתפנה לנו מקום לאינטרקציה אחרת. הרגע שבו אנחנו מרגישות מובנות הוא מהותי שכן הוא מפג חלק מתחושת הבדידות ומפנה מקום ליצירות אמון במערכת היחסים.
רק לאחר שהצד השני עובר את המסדרון ומגיע לחדר השני - שם נכנס המקום שלנו לעזור, לייעץ ולתת פתרונות, זהו השלב שהצד השני יהיה פנוי רגשית לשמוע את מה שיש לנו להציע.
בשנה המטורפת הזו, בה כולנו חווינו שינויים: סביבת עבודה, ריחוק מהמשפחה, חברים, שגרה חדשה, ילדים בבית ועוד - אני מרגישה שאמפתיה היא אחד הכלים התקשורתיים הכי חשובים שיש לנו.
אז בפעם הבאה שחברה פורקת את שעל ליבה, נסי להתאמן על המשפט "זה בטח מאוד ___ עבורך", להיות שם עבורה, להקשיב, להכיל וכשהיא תהיה מוכנה לכך, גם לעזור ולייעץ.
[נכתב ע"י הילה עמר 27.2.2022]
