מאז שהתחלתי את הפינה ידעתי שזה יהיה פוסט הסיום.
פתחתי את הפינה עם Lean In של שריל סנדברג, שלפני שנים לימדה אותי לחשוב אחרת לגמרי על הקריירה שלי.
ואסיים עם Untamed של גלנון דויל, שלימדה אותי לאחרונה להרגיש אחרת לגמרי לגבי החיים שלי (הלינק למטה ישלח אתכן לסיפור הפתיחה, 6 דק' האזנה).
שריל סנדברג שואלת ״מה היית עושה אם לא היית מפחדת?״.
גלנון דויל שואלת ״מה היית מדמיינת אילולא כבלי המחשבה?״.
בסיפור הפתיחה של הספר, שמוקרא על ידי דויל, היא מספרת על ביקור בגן החיות. האטרקציה המרכזית בגן החיות היתה ״ריצת הצ׳יטה״. הצ׳יטה, טבת׳ה, התחילה את הארוע בתוך הכלוב שלה, מתבוננת בחברתה הלברדורית מיני שאוהבת לרדוף אחרי ארנב צעצוע מרופט. אחרי שמיני רצה ותפסה את הארנב, גם טבת׳ה משוחררת למרדף המבוים.
אחת הילדות בקהל שאלה ״טבת׳ה לא מתגעגעת לטבע?״ ומיד נענתה ״לא, טבת׳ה נולדה כאן, היא לא מכירה שום דבר אחר. אלו הם חיים טובים בשביל טבת׳ה!״.
אבל.
ברגע של צלילות.
ביתה של דויל מבחינה בטבת׳ה נעה בחוסר נוחות בכלוב, מביטה לעבר האופק.
דויל דמיינה את המחשבות של טבת׳ה. איך היא חולמת על מרחבים ירוקים. רעבה לצייד ולהרג. הוזה עצמה חופשיה. ואז מתעשתת וחושבת ״אני משוגעת לחלום את החלומות האלה. אני צריכה להוקיר תודה. החיים שלי פה טובים מספיק״.
דויל ענתה לה ברוחה ״את לא משוגעת טבת׳ה. את צ׳יטה״.
צמרמורת של הזדהות.
לפני שקראתי (שמעתי) את הספר הזה הייתי בטוחה שאני אישה חופשיה. ובאמת, תמיד הייתי נאמנה לעצמי, רואה למרחקים.
אבל הספר הזה הפך את עולמי.
גמעתי בשקיקה (פעמיים ברצף) את אוסף הסיפורים הקצרים שמרכיבים את היצירה המפרקת-בונה הזו, והתפרקתי-נבניתי יחד איתה.
דויל מספרת שכשזוגתה ביקשה את ידה, אמא שלה אמרה ״לא ראיתי את גלנון קורנת ככה מאז שהיא היתה בת 10״.
אז מה קרה בגיל 10 שגרם לדויל להכבות?
גיל 10 זה בערך הגיל שבו אנחנו מתחילות ללמוד איך להיות ״ילדות טובות״ ו״בנים אמיתיים״.
אנחנו מתחילות להסתיר את מי שאנחנו בכדי להתאים את עצמנו לציפיות החברה. אנחנו מתחילות להפנים את האילוף.
באחר צהריים סתמי, דויל הגיעה הביתה לסלון מלא ילדות וילדים מול הטלוויזיה, אורחות.ים של בנה. היא שאלה ״מי רוצה משהו לאכול?״. כל הבנים מיד ענו ״אני״ מבלי להסיט את המבט מהמסך. והבנות? הסתכלו אחת לשניה. ואז כולן לאחת מהן, שאמרה בשקט ״לא תודה, אנחנו בסדר״. הבנים התבוננו פנימה בכדי לגלות אם הם רעבים. הבנות התבוננו החוצה בכדי לגלות אם יש להן אישור להיות רעבות.
שכחנו איך לדעת מה אנחנו רוצות, כשהתחלנו ללמוד לְרַצּוֹת.
הספר מתחיל בסיפורים שממחישים את האופן שבו לימדו אותנו להיות ״טובות״, בעיני אחרים כמובן.
ממשיך בסיפורים שמראים לנו שאנחנו יכולות להשיל מעלינו את האשליות הכובלות.
ומסתיים בשלל סיפורים על איך לחיות חופשיות.
ואני לא מתכוונת ללברוח ממחויבויות אלא לשים את המחויבות לעצמנו בראש הרשימה.
לדמיין.
להאמין שיש שיש עוד דרך פרט לזו שכבר קיימת.
כי יש שני ״סדרי עולם״ (Order of Things). הסדר הנראה - מה שקיים היום בעולמנו - אלימות, חוסר צדק, כאב. ילדים נורים בבית הספר ואחוז אחד מהא.נשים בעולם מחזיק ביותר מחצי מהמשאבים של כולנו. נקרא גם ״המציאות״, או ״ככה זה״. ויש את הסדר החבוי - שקיים בתוכנו - שבו אנחנו מסוגלות לדמיין מציאות אחרת. העקצוץ הזה שמנדנד לנו ואומר ״הכל יכול להיות יפה יותר״. מציאות שבה לכל הילדים יש מה לאכול ונפסיק להרוג אחד השני.
לכל אורך ההסיטוריה מנהיגות.ים שינו סדרי עולם באמצעות התבוננות בסדר החבוי שבתוכן, ופעלו להביא אותו אל המציאות.
הסדר החבוי לא חייב להשאר חבוי לעד. אנחנו יכולות להגיע לשם -
לא עוד לבקש אישור מהמציאות הנוכחית, אלא ליצור מציאות חדשה.
לא עוד להלחם על מקום בשולחן אלא לבנות שולחנות משלנו.
לא עוד לדפוק את ראשנו בתקרות הזכוכית אלא להקים אוהלים ענקיים משלנו מבחוץ.
לא עוד להשאר בכלובים של המציאות הקיימת אלא לקחת את מקומנו המיועד בעולם - כיוצרות שותפות.
אז מה מכאן?
לא יודעת.
כבר תשעה חודשים שאני מתבשלת עם המחשבה איך לסיים את הפוסט. ואין לי מושג. ואולי זה בדיוק הקטע. יש לי תשובות עבור עצמי, עבור החיים שלי, עבור הקריירה שלי. אבל אין לי תשובה לאף אחת אחרת. כל אחת מאיתנו תבין עבור עצמה.
אז אשאל אתכן - מה מכאן?
[נכתב ע"י דליה גרצמן 20.3.2022]
